שוב נכנסתי לאתר הבנק הידוע לשמצה ובחנתי בעין ביקורתית יותר את הוצאות האשראי. ראיתי שאני משלמת לבנק עמלת שורה (למה לא גם עמלת טור או עמוד?), עמלת פקיד (מה, ברצינות אני עוד צריכה לשלם על האידיוט הזה שגורם לי להרגיש רע עם עצמי?), עמלת הקצאת אשראי, עמלת מזגן ועמלת נייר טואלט. אוקיי, את השתיים האחרונות המצאתי. אבל בינינו, העמלות הללו לא פחות מונפצות משאר העמלות שהבנק גובה מאיתנו.

החלטתי לחסוך מעצמי את ההליכה לבנק והרמתי טלפון לסניף. באופן מפתיע קיבלתי מענה לאחר עשר דקות המתנה בלבד. ביקשתי מהנציגה החביבה להוריד את העמלות, ובאותו טון חביב שהיא השתמשה בו כדי לברך אותי לשלום ועל הבחירה שלי בבנק, היא אמרה שאי אפשר להוריד את העמלות ואם יש משהו נוסף שהיא תוכל לעזור בו. קטע, לא זכור לי שהיא עזרה לי במשהו. אמא ואני הסתובבנו בשוק מספיק כדי לדעת שתמיד יש מה לעשות במחיר. סבתא אמרה לי להגיד שאני סטודנטית ולדבר ללב שלהם, אז דיברתי.

“אהה, את סטודנטית, למה לא אמרת? אנחנו נגדיר אותך כחשבון סטודנט פטור מעמלות. אני אדאג לטפל. רק תעבירי לי בפקס או במייל צילום של תעודת הסטודנט שלך בבקשה.”

בחרתי כמובן במייל, כי בכל זאת, פקס? יותר נדיר מלמצוא שמלה עם כיסים. וידאתי שהנציגה קיבלה את המייל ואישרה לי שלא יהיו יותר עמלות מומצאות בחשבון וסגרתי את הטלפון בתחושת ניצחון כאילו מינימום סיימתי מרתון. כזה פשוט! לחשוב שבעבר פשוט התייאשתי אחרי שאמרו לי שאי אפשר.